חשיפה לחומרים מסוכנים, ניטור והגנה
10 דק׳ קריאה
חומרים מסוכנים נמצאים במפעלים, באתרי בנייה, במעבדות, במוסכים, בבתי חולים, בחקלאות ובמקומות עבודה רבים נוספים. לעיתים מדובר בחומר שמסומן כרעיל או כמאכל, אך במקרים אחרים הסיכון פחות ברור, כמו אבק קמח, אבק עץ, אדי צבע, חומרי ניקוי, אדי ריתוך, דלקים, ממסים או נוזלים לעיבוד מתכות.
חשיפה לחומר מסוכן אינה גורמת תמיד לפגיעה מיידית. חלק מהחומרים גורמים לכוויה, להרעלה או לקשיי נשימה בתוך זמן קצר, ואילו חומרים אחרים עלולים לפגוע בגוף לאחר חשיפה מצטברת הנמשכת חודשים או שנים.
לכן, הגנה על העובדים אינה מסתכמת בחלוקת מסכות וכפפות. נדרש תהליך מסודר הכולל זיהוי החומרים, הערכת הסיכונים, מניעת החשיפה, ניטור סביבתי, מעקב רפואי והדרכת העובדים.
כיצד חומרים מסוכנים חודרים לגוף
חומר מסוכן יכול לחדור לגוף בכמה דרכים:
שאיפה של אבק, עשן, אדים, גזים או תרסיסים.
מגע עם העור.
חדירה דרך העיניים.
בליעה בעקבות אכילה, שתייה או עישון באזור העבודה.
חדירה דרך חתך, דקירה או פצע פתוח.
ספיגה דרך העור גם כאשר לא נראית פגיעה חיצונית.
שאיפה היא אחת מדרכי החשיפה הנפוצות, אך אסור להתעלם מחשיפה עורית. יש חומרים המסוגלים לחדור דרך העור ולהגיע למחזור הדם, גם כאשר העובד אינו מרגיש כאב או צריבה.
השפעות מיידיות והשפעות ארוכות טווח
חשיפה לחומר מסוכן יכולה לגרום להשפעה חריפה או כרונית.
השפעה חריפה מופיעה בדרך כלל בתוך זמן קצר ויכולה לכלול:
צריבה בעיניים.
גירוי בעור.
קוצר נשימה.
שיעול.
סחרחורת.
בחילה.
כאב ראש.
כוויה כימית.
אובדן הכרה.
השפעה כרונית יכולה להתפתח לאחר חשיפות חוזרות או ממושכות ולכלול:
מחלות נשימה.
פגיעה במערכת העצבים.
פגיעה בכבד או בכליות.
מחלות עור.
ירידה בשמיעה כתוצאה מחשיפה משולבת לרעש ולחומרים מסוימים.
פגיעה בפוריות.
השפעה על היריון.
מחלות מקצוע.
סוגים מסוימים של סרטן.
היעדר תסמינים אינו מוכיח שהחשיפה בטוחה. חלק מהנזקים מופיעים רק לאחר תקופת חביון ממושכת.
השלב הראשון: הכרת החומרים במקום העבודה
לפני שניתן להגן על העובדים, צריך לדעת אילו חומרים נמצאים במקום העבודה ובאילו תהליכים נעשה בהם שימוש.
מומלץ לנהל רשימת חומרים מסודרת הכוללת:
שם מסחרי של החומר.
שם היצרן או הספק.
מטרת השימוש.
הכמות המוחזקת במקום.
מיקום האחסון.
התהליך שבו משתמשים בחומר.
מספר העובדים העלולים להיחשף.
אופן החשיפה האפשרי.
גיליון הבטיחות של החומר.
דרישות האחסון והטיפול בפסולת.
יש לעדכן את הרשימה בכל פעם שמתקבל חומר חדש או שחומר קיים יוצא משימוש.
אין להכניס חומר חדש למקום העבודה לפני שנבדקו הסיכונים שלו, דרישות האחסון, התאמת מערכות האוורור, אמצעי המיגון והצורך בניטור או בבדיקות רפואיות.
מהו גיליון בטיחות
גיליון בטיחות, המכונה SDS, הוא מסמך המפרט את הסיכונים של החומר ואת אמצעי ההגנה הנדרשים.
גיליון הבטיחות כולל בדרך כלל:
זיהוי החומר והיצרן.
סיווג הסיכונים.
הרכב החומר.
הוראות עזרה ראשונה.
אמצעים לכיבוי שריפה.
טיפול בשפך או בדליפה.
הוראות שימוש ואחסון.
אמצעי בקרת חשיפה וציוד מגן אישי.
תכונות פיזיקליות וכימיות.
יציבות ותגובות מסוכנות.
מידע רעילותי.
מידע סביבתי.
הוראות פינוי פסולת.
מידע על הובלה.
מידע רגולטורי.
מידע נוסף ומועד עדכון הגיליון.
לפי תקנות הבטיחות בעבודה בנושא גיליונות בטיחות, מחזיק במקום עבודה נדרש להחזיק גיליון בטיחות של כל חומר מסוכן שבו עוסק מקום העבודה. העתק מהגיליון צריך להימצא במקום נגיש ובהישג ידם של העובדים.
גיליון בטיחות צריך להתאים לחומר המסוים וליצרן או לספק שלו. אין להסתפק בגיליון של מוצר דומה מתוצרת אחרת.
סימון ואריזה
כל חומר מסוכן צריך להישמר באריזה מתאימה ומסומנת.
הסימון צריך לאפשר לעובד לזהות:
מהו החומר.
מהם הסיכונים שלו.
מהם אמצעי הזהירות הנדרשים.
מי היצרן או הספק.
כיצד יש לפעול במקרה חירום.
אין להעביר חומר מסוכן לבקבוק שתייה, לכוס, לכלי מזון או למכל שאינו מסומן. שימוש במכלים כאלה עלול לגרום לבליעה בשוגג או לשימוש בחומר הלא נכון.
כאשר מעבירים חומר למכל משני, גם המכל המשני חייב להיות מתאים, סגור ומסומן באופן ברור.
מהו ניטור סביבתי תעסוקתי
ניטור סביבתי תעסוקתי הוא תהליך של מדידת רמות החשיפה לגורמים מזיקים בסביבת העבודה.
מטרת הניטור היא לבדוק:
אילו חומרים נמצאים באוויר.
באילו ריכוזים הם נמצאים.
לאילו ריכוזים העובדים חשופים.
האם קיימת חריגה מערכי החשיפה המותרים.
האם אמצעי הבקרה הקיימים יעילים.
האם נדרשות פעולות נוספות להפחתת החשיפה.
הניטור אינו מיועד רק לעמידה בדרישות החוק. הוא מאפשר לארגון לקבל החלטות על בסיס נתונים במקום להסתמך על ריח, תחושה או הערכה כללית.
חומר שאינו מורגש בריח עלול להיות מסוכן, ובמקרים מסוימים חוש הריח מתעייף ואינו מספק אזהרה אמינה.
מהו סקר מקדים
לפני ביצוע הניטור נדרש סקר מקדים.
הסקר המקדים הוא בדיקה שיטתית של מקום העבודה, הכוללת:
זיהוי החומרים והגורמים המזיקים.
בחינת תהליכי העבודה.
תצפיות בעמדות העבודה.
בדיקת משך ותדירות החשיפה.
זיהוי קבוצות עובדים בעלות חשיפה דומה.
בדיקת מערכות האוורור והיניקה.
בדיקת אופן השימוש בציוד מגן.
בחירת נקודות ומועדים לביצוע הדגימות.
בחירת שיטת הדיגום והבדיקה.
ממצאי הסקר משמשים בסיס לקביעת היקף הניטור. ללא סקר מתאים עלולים לבצע דגימות במקום או בזמן שאינם מייצגים את החשיפה האמיתית.
ניטור אישי לעומת ניטור אזורי
ניטור אישי מבוצע באמצעות משאבת דיגום המחוברת לעובד. התקן הדיגום ממוקם בדרך כלל באזור הנשימה של העובד ומלווה אותו במהלך העבודה.
מטרתו למדוד את החשיפה האישית של העובד או של קבוצת עובדים המבצעים פעילות דומה.
ניטור אזורי מבוצע בנקודה קבועה במקום העבודה. הוא יכול לסייע בזיהוי מקור פליטה, בבדיקת אזור מסוים או בהערכת יעילותה של מערכת אוורור.
דגימה אזורית אינה תמיד משקפת את החשיפה האישית. עובד יכול להתקרב למקור הפליטה, לנוע בין אזורים או לבצע פעולה שיוצרת ריכוז גבוה לזמן קצר.
לכן, בחירת סוג הניטור צריכה להיעשות על ידי גורם מקצועי בהתאם למטרת הבדיקה.
מי רשאי לבצע ניטור
בדיקות סביבתיות תעסוקתיות נדרשות להתבצע על ידי בודק מעבדה מוסמך ובאמצעות מעבדה מוסמכת.
הבדיקות צריכות להתבצע:
באמצעות מכשירים מכוילים.
לפי שיטות דיגום ובדיקה מקובלות.
בתנאים המייצגים את הפעילות הרגילה.
תוך תיעוד תהליכי העבודה בזמן הבדיקה.
בהתאם לסקר המקדים.
לא כל מדידה במכשיר נייד נחשבת לניטור סביבתי תעסוקתי העומד בדרישות הדין. מכשירים פנימיים יכולים לשמש לבקרה שוטפת, אך אינם בהכרח מחליפים בדיקה של מעבדה מוסמכת.
מתי נדרש לבצע ניטור
במקום עבודה שבו נעשה שימוש בגורם מזיק טעון ניטור, על המעסיק לערוך בדיקות סביבתיות תעסוקתיות.
הבדיקות הראשונות נדרשות בתוך 60 ימים מהמועדים הבאים:
הכנסת גורם מזיק טעון ניטור לשימוש.
שינוי מהותי בתהליך העבודה.
אירוע שהשפיע או עלול להשפיע על רמת החשיפה.
אם נמצא כי קיים עובד החשוף לגורם מזיק טעון ניטור מעל רמת הפעולה, יש לבצע בדיקות חוזרות לפחות אחת לשנה.
אם נמצא שאין במקום עובד המוגדר כעובד בגורמים מזיקים טעוני ניטור, יש לבצע בדיקות חוזרות לפחות אחת לשנתיים.
מפקח עבודה אזורי רשאי לקבוע תדירות אחרת. נוסף על כך, תקנות ייחודיות הנוגעות לחומרים או לתהליכים מסוימים עשויות לקבוע דרישות נוספות או מחמירות יותר.
מהם ערכי החשיפה
בתקנות קיימים כמה סוגים של ערכי חשיפה:
חשיפה משוקללת מרבית מותרת. ערך המתייחס לחשיפה ממוצעת במהלך יום עבודה של שמונה שעות.
חשיפה מרבית מותרת לזמן קצר. ערך המתייחס לחשיפה של עד 15 דקות בכל פעם, בתנאים ובתדירות שנקבעו בתקנות.
תקרת חשיפה מותרת. ריכוז שאסור לחרוג ממנו בכל פרק זמן במהלך יום העבודה.
רמת פעולה. בדרך כלל מחצית מערך החשיפה המשוקללת המרבית המותרת, או מחצית מערך התקרה כאשר לא נקבע ערך משוקלל.
עמידה בממוצע היומי אינה בהכרח מספיקה. ייתכן שהממוצע תקין, אך העובד נחשף לזמן קצר לריכוז גבוה מהערך המותר.
מה צריך לעשות לאחר קבלת תוצאות הניטור
תוצאות הניטור אינן סוף התהליך. יש לנתח אותן ולבדוק אם נדרשות פעולות מתקנות.
כאשר נמצאה חשיפה משמעותית או חריגה, יש לפעול ללא דיחוי:
לזהות את מקור החשיפה.
לבדוק את תקינות מערכות האוורור והיניקה.
להפסיק או להגביל את הפעילות, כאשר נדרש.
לשנות את שיטת העבודה.
להרחיק עובדים שאינם נחוצים.
להתקין אמצעי בקרה הנדסיים.
להתאים את ציוד המגן.
לבצע הדרכה חוזרת.
לערוך ניטור חוזר לאחר יישום השינויים.
לפנות לשירות רפואי מוסמך כאשר נדרש.
המעסיק נדרש לשמור את תוצאות הבדיקות הסביבתיות התעסוקתיות במשך 20 שנה.
עליו גם לפרסם לעובדים את התוצאות הנוגעות למקום עבודתם בתוך שלושה ימים ממועד קבלתן. לצד התוצאות יש לפרסם את ערכי החשיפה המותרים, כדי שהעובדים יוכלו להבין את משמעות הנתונים.
המעבדה המוסמכת נדרשת לשמור את תוצאות הבדיקות במשך 50 שנה.
מהו ניטור ביולוגי
ניטור ביולוגי בודק את מידת ספיגת החומר בגוף העובד.
הבדיקה יכולה להתבצע באמצעות:
דם.
שתן.
אוויר נשוף.
מדדים ביולוגיים אחרים.
ניטור סביבתי בודק מה נמצא בסביבת העבודה. ניטור ביולוגי בודק מה הגיע בפועל לגוף העובד.
הבדיקה יכולה לשקף חשיפה מכמה דרכים, לרבות שאיפה, בליעה וספיגה דרך העור. לכן היא עשויה לזהות חשיפה שאינה מתגלה במלואה באמצעות דיגום אוויר בלבד.
לא מבצעים ניטור ביולוגי לכל עובד ולכל חומר. הבדיקות נדרשות כאשר קיימת חובה בדין או לפי דרישת מפקח עבודה שהוא רופא. ההפניה לבדיקות נעשית על ידי שירות רפואי מוסמך, והבדיקות מבוצעות במעבדה שהוסמכה לכך.
תוצאות הבדיקות הרפואיות והביולוגיות הן מידע רפואי חסוי. הן נמסרות לגורמים הרפואיים המוסמכים ולא נועדו לפרסום במקום העבודה כמו תוצאות הניטור הסביבתי.
המעסיק נדרש לפעול לפי הוראות השירות הרפואי המוסמך או מפקח העבודה, כאשר תוצאות הבדיקות מחייבות זאת.
כיצד מפחיתים את החשיפה
יש לפעול לפי סדר עדיפות מקצועי. ציוד מגן אישי הוא שכבת הגנה חשובה, אך אינו צריך להיות האמצעי הראשון או היחיד.
1. ביטול החומר או התהליך
הפתרון הטוב ביותר הוא לבטל את השימוש בחומר המסוכן או את הפעולה היוצרת את החשיפה.
לדוגמה, ניתן לרכוש חלק מוכן במקום לבצע פעולה היוצרת אבק או אדים במקום העבודה.
2. החלפה בחומר מסוכן פחות
אם לא ניתן לבטל את השימוש, יש לבדוק האם קיים חומר חלופי שרמת הסיכון שלו נמוכה יותר.
לפני ההחלפה יש לבדוק את כל מאפייני החומר החדש. חומר שאינו דליק, לדוגמה, עלול להיות רעיל יותר או ליצור סיכון אחר.
3. הפרדה וסגירת התהליך
ניתן להפחית חשיפה באמצעות:
תהליך סגור.
הפעלה מרחוק.
בידוד אזור העבודה.
מחיצה בין העובד למקור.
מערכת אוטומטית להעברת החומר.
הגבלת הכניסה לאזור.
4. אוורור ויניקה מקומית
יניקה מקומית צריכה ללכוד את החומר סמוך ככל האפשר לנקודת היווצרותו, לפני שהוא מגיע לאזור הנשימה של העובד.
מערכת יניקה שאינה מתוחזקת, מסנן סתום או מנדף שהעובד פועל מחוץ לטווח היעיל שלו אינם מספקים הגנה מתאימה.
יש לבדוק ולתחזק את המערכת באופן תקופתי ולוודא שהאוויר הנפלט אינו מסכן עובדים אחרים או את הציבור.
5. אמצעים ארגוניים
אמצעים אלה יכולים לכלול:
קיצור זמן החשיפה.
צמצום מספר העובדים באזור.
רוטציה בין עובדים, כאשר היא מתאימה ואינה מרחיבה את מעגל הנחשפים.
איסור אכילה, שתייה ועישון באזור.
נהלי עבודה כתובים.
שילוט והגבלת גישה.
ניקוי בשיטה שאינה מפזרת אבק.
תחזוקה מונעת.
6. ציוד מגן אישי
ציוד מגן אישי נבחר לפי סוג החומר, ריכוזו, דרך החשיפה והפעולה המתבצעת.
הציוד יכול לכלול:
כפפות עמידות לחומר המסוים.
משקפי מגן.
מגן פנים.
ביגוד מגן.
סינר או חליפה כימית.
נעלי מגן או מגפיים.
מסכה עם מסנן מתאים.
מערכת נשימה המספקת אוויר.
אין כפפה או מסנן המתאימים לכל חומר. יש לבדוק את הוראות היצרן, את גיליון הבטיחות ואת זמן החדירה של החומר דרך הכפפה.
בבחירת הגנת נשימה יש להתייחס לסוג המזהם, לריכוזו, למחסור אפשרי בחמצן ולמשך העבודה. מסכת סינון רגילה אינה מתאימה לסביבה חסרת חמצן או לריכוז בלתי ידוע.
יש להתאים את המסכה לפני העובד, לבדוק אטימה, להדריך אותו בשימוש ולתחזק את הציוד. זקן באזור האטימה עלול לפגוע ביעילותה של מסכה צמודת פנים.
היגיינה אישית
אמצעי היגיינה הם חלק מהותי ממניעת החשיפה.
יש להקפיד על:
שטיפת ידיים לפני אכילה ושתייה.
איסור אכילה באזורי עבודה עם חומרים מסוכנים.
אזורי מנוחה ואכילה נפרדים.
החלפת בגדי עבודה מזוהמים.
אחסון נפרד של בגדי עבודה ובגדים פרטיים.
ניקוי ציוד בדרך שאינה מפזרת אבק.
מניעת הוצאת בגדים מזוהמים לבית העובד.
שימוש במקלחות ובמתקני שטיפת עיניים כאשר נדרש.
ניקוי אבק באמצעות אוויר דחוס עלול לפזר את החומר ולהגדיל את החשיפה. יש להשתמש בשואב מתאים או בשיטת ניקוי רטובה, בהתאם לסוג החומר.
אחסון חומרים מסוכנים
אחסון נכון צריך למנוע דליפה, ערבוב ותגובה בין חומרים שאינם מתאימים.
יש לבדוק:
התאמת האריזה לחומר.
סגירה תקינה של המכלים.
סימון ברור.
הפרדה בין חומרים שאינם תואמים.
אוורור אזור האחסון.
הגנה מפני חום, שמש ומקורות הצתה.
קיום מאצרה או אמצעי איסוף.
הגבלת גישה לעובדים מורשים.
זמינות ציוד לטיפול בשפך.
דרכי מילוט וגישה לצוותי חירום.
אין לאחסן חומצות ובסיסים, מחמצנים וחומרים דליקים או חומרים אחרים העלולים להגיב זה עם זה ללא הפרדה מתאימה.
היערכות למצבי חירום
במקום שבו נעשה שימוש בחומרים מסוכנים יש להיערך מראש לדליפה, שפך, שריפה או חשיפת עובד.
ההיערכות צריכה לכלול:
נוהל חירום ברור.
אמצעי התרעה.
דרכי מילוט.
ציוד לטיפול בשפך.
מקלחת חירום ומתקן לשטיפת עיניים, כאשר נדרש.
אמצעי כיבוי המתאימים לחומרים.
ציוד מגן לצוות החירום.
רשימת אנשי קשר.
תיאום עם גורמי חירום חיצוניים.
תרגול תקופתי.
אסור לשלוח עובד לטפל בשפך אם הוא אינו מיומן, אינו מצויד או אינו יודע מהו החומר. כאשר זהות החומר או ריכוזו אינם ידועים, יש להתייחס לאירוע ברמת זהירות גבוהה ולהזעיק גורם מתאים.
הדרכת העובדים
הדרכה צריכה להיות מותאמת לחומר, לתהליך ולשפה שהעובד מבין.
על העובד לדעת:
לאילו חומרים הוא חשוף.
כיצד החומרים עלולים לחדור לגוף.
מהם סימני החשיפה.
כיצד לקרוא את הסימון ואת גיליון הבטיחות.
כיצד להפעיל את מערכות האוורור.
באיזה ציוד מגן להשתמש.
כיצד לבדוק את הציוד.
כיצד להסיר ציוד מזוהם בלי להיחשף.
כיצד לדווח על תקלה או תסמין.
כיצד לפעול במקרה חירום.
החתמת העובד על טופס אינה מוכיחה לבדה שהוא הבין את הסיכון. יש לוודא שההדרכה ברורה, מעשית ורלוונטית לעבודתו.
רשימת בדיקה למעסיק
לפני עבודה עם חומר מסוכן מומלץ לבדוק:
האם החומר מופיע ברשימת החומרים המעודכנת.
האם קיים גיליון בטיחות עדכני ונגיש.
האם האריזה מסומנת ותקינה.
האם בוצעה הערכת סיכונים.
האם החומר טעון ניטור.
האם נערך סקר מקדים.
האם הניטור בוצע על ידי מעבדה מוסמכת.
האם קיימת חריגה מערכי החשיפה.
האם מערכות היניקה פועלות ותקינות.
האם העובדים הודרכו.
האם ציוד המגן מתאים לחומר.
האם קיימים מתקני שטיפה וחירום.
האם החומרים מאוחסנים בהפרדה מתאימה.
האם הפסולת נאספת ומסולקת בבטחה.
האם נדרש מעקב רפואי או ביולוגי.
האם תוצאות הניטור פורסמו לעובדים.
האם הפעולות המתקנות תועדו ונבדקו.
סיכום
חשיפה לחומרים מסוכנים אינה ניתנת לניהול באמצעות מסכה וכפפות בלבד. נדרשת מערכת מלאה הכוללת הכרת החומרים, גיליונות בטיחות, הערכת סיכונים, אמצעים הנדסיים, ניטור סביבתי, בדיקות רפואיות והדרכת עובדים.
המעסיק חייב לפעול להפחתת החשיפה ככל האפשר ולוודא שהעובדים אינם נחשפים מעבר לערכים המותרים. כאשר מבוצע ניטור, התוצאות צריכות להוביל להחלטות ולפעולות בשטח.
ניהול מקצועי של החשיפה מגן על בריאות העובדים, מונע מחלות מקצוע ומאפשר לארגון לזהות בעיה עוד לפני שהנזק הופך לבלתי הפיך.
המאמר מבוסס על תקנות הבטיחות בעבודה בנושא ניטור סביבתי וניטור ביולוגי של עובדים בגורמים מזיקים, על הדרישות בנושא גיליונות בטיחות במקום העבודה ועל מאגר החוקים והתקנות של המוסד לבטיחות ולגהות.
המידע במאמר הוא מידע מקצועי כללי ואינו מחליף סקר של גיהותן תעסוקתי, בדיקה של מעבדה מוסמכת, ייעוץ רפואי תעסוקתי או בדיקה פרטנית של הוראות הדין החלות על החומר והתהליך המסוימים.